יום רביעי, 9 במרץ 2016

ג'ויס בקרנבל ביער



עבר פה לא מעט זמן מאז כתבתי לאחרונה. הייתי עסוק למדי באלבום שלי ואני מודה מקרב רב לכל מי ששמע וקנה ופרגן והעריך. קיבלתי המון פידבק ואני מאוד מאוד גאה, הדבר הזה הוא אחד הדברים הכי טובים ומרגשים שקרו לי בחיים ואני מרגיש שאחרי הרבה מאוד שנים של נגינה פחות או יותר לעצמי ושמירה על פרופיל מאוד נמוך, אני סופסוף יכול להגדיר את עצמי כמוזיקאי "אמיתי". במקביל לאלבום הזה שהוא סגירת מעגל של עבודה של כמעט שנתיים וחצי, פתחתי מעגל חדש עם שני החיפאים המחורעים שי דיאמנט (באס) ודור סיני (תופים), בהרכב חדש בשם ZEFET. אומרים שאין הנחתום מעיד על עיסתו אז רק אגיד בפשטות שהלהקה הזו מנגנת את המוזיקה שתמיד רציתי לנגן. זה סמיך, אפל, רועש, מבעבע, מסריח, דביק ורותח. אנחנו מתחילים כבר להופיע, חפשו אותנו.

ואחרי כל העיסוק האובססיבי הזה באגו, אני רוצה דווקא לכתוב פוסט שכולו המלצות לשלושה אלבומים חדשים שאני שומע די הרבה בחודשיים האחרונים. המכנה המשותף של שלושתם גם הוא משולש- (א) שלושתם אלבומים של זמרות ישראליות, (ב) בשלושתם הן שרות באנגליות, (ג) שלושתן מיוחדים ומעולים כל אחד בדרכו. מעבר לכך האלבומים האלו שונים בתכלית- האחד הוא מעין ג'אז\קרקס\וודביל, השני הוא קצת אלקטרו-סינגר-סונגרייטר והשלישי מוקדש כולו לעיבודים הודיים לפואמות האהבה של הסופר האירי הדגול ומופלא ג'יימס ג'ויס. למען האמת תכננתי גם לכתוב על אלבום רביעי, הפעם בעברית, של היוצרת הנפלאה נעמי חשמונאי, אבל משום שנעמי היא ידידה טובה שלי ואפילו ניגנתי באלבום איזה תו או שניים החלטתי מטעמי נפוטיזם להסתפק בהמלצה חמה ביותר.


האלבום הראשון הוא One bad source of information של שירה ז. כרמל, זמרת ידועה בחוגי האינדי (האחיות לוז, Shira Z. Carmel Quartet) שהקימה הרכב חדש, הבראסרי. זה הרכב ייחודי וחריג מאוד שכולל שישה נשפנים (!) ומתופף אחד, בלי הכלים המסורתיים של רוק- גיטרה, באס או קלידים. אופי ההרכב מכתיב את אופי המוזיקה- קרקסי-קרנבלי, וינטג' עם קריצה והרבה הומור. מתחת לאווירת הפסטיבל כרמל דנה בנושאים כבדים למדי כמו משמעות המוות וקיומו של העולם הבא, או הפמיניזם של ליזיסטרטה, שובתת המין המפורסמת גיבורת המחזה היווני הידוע, או הילד הפנימי בכל אחד מאיתנו- וזה רק בשלושת השירים הראשונים. העיבודים של אור סיני יוצרים תזמור עשיר מאוד, ובעיקר בולט ניתאי לוי על קלרינט באס, כלי שיש לי חולשה אליו מימים ימימה, ובקטע אחד באלבום, “Old Black Swan”, ניתאי מנגן עם שירה לבד ומחזיק בעצמו את כל השיר. כרמל עצמה שרה בהרבה דיוק ורהיטות וגם מצליחה להתגבר על אתגרים לא פשוטים כמו הביצוע ל-“Solider’s Things” של טום וויטס. ויש גם שיר עברי אחד, לבנטיני-מזרחי מקפיץ מאוד, בשם "ליד יש חרב" מאת המשורר אלמוג בהר, בו מרשה כרמל לעצמה לזנוח את הרהיטות האנגלית שלה. נקודה לסיום- אני יודע, אתם כבר לא קונים דיסקים, אבל האלבום הזה ספציפית מצטיין בעיצוב עטיפה מקורי ומרשים ביותר, שעשתה אחת, שירה ז. כרמל.





אלבום שני שאני חורש עליו הוא My Silent Past של שמרית נתיב, היא Enest. המפתח להבנת האלבום הוא העטיפה שלו, שמציגה את שמרית ביער עבות ירוק, שר-טבעותי שכשזה. ואכן השירים שלה מייצגים אהבה וכמיהה לטבע ורצון לחתור לחיים פשוטים ואורגניים יותר. שמרית עושה את זה עם נבחרת מכובדת של נגנים שמגבים אותה- חגי פרשטמן הבלתי נלאה על התופים שמצליח להישמע כמו סימפול דראם-אנד-בייס אנושי,  אביחי טוכמן יוצא "אוי דויז'ען" על הפקה וקונטרבאס, הוד מושונוב על קלידים ואפילו עומר קליין שמתארח בפסנתר- ומצליחה להישמע כמו האלפית-הוביטית שהיא מנסה להיות. האלבום עשיר מאוד- מעיבודי מיתרים בשיר הפתיחה “Light and Clear”, הפסנתר התלוניוס-מונקי השיכור של מושונוב ב-“Back to the circle”, הנבל ב-“Keeping Watch” והרבה אלקטרוניקה מסביב. ה-Flow של האלבום נהדר עם המון רגעים ממש קסומים. ובכל מקרה אין הרבה אלבומים ישראלים שמתהדרים בפואמות שחיברו משוררים סופיים מתחילת האלף הקודם.





האלבום האחרון והמפתיע ביותר הוא של זמרת פחות מוכרת בישראל, אביטל רז. אל האלבום הזה הגעתי דווקא דרך....שירה ז. כרמל, שכתבה עליו בפייסבוק. האלבום כולו מוקדש ללחנים של רז, שבילתה שנים רבות בהודו ולמדה שירה ומוזיקה הודית, לפואמות האהבה המוקדמות של הסופר האירי הדגול ואהוב ליבי, ג'יימס ג'ויס האחד והיחיד, מתוך ספר השירה שלו Chamber Music; מי שמכיר את הרומאנים הסופר מורכבים והקשים לצליחה של ג'ויס (כולל Finigans Wake הידוע לשמצה, עליו כתבתי כאן בעבר, ספר שכתוב בשפה פרטית שג'ויס רקח מאהגלית ושפות אחרות) יופתע עד כמה הפואמות האלו עדינות, פשוטות ומקסימות. לאלבום הזה יש סיפור מאוד מעניין- הוא הוקלט בהודו ובישראל והושלם כבר ב-2004, ורז ביקשה רשות ממשפחתו של ג'ויס להוציא את האלבום, אולם נכדו של ג'ויס לא נתן לה רשות להוציא את האלבום משום שחשב שעיבודים הודיים לשירי ג'ויס "אינם ראויים". רז והאלבום נאלצו לחכות לא פחות מ-12 שנים עד פקיעת זכויות היוצרים. העיבודים ההודיים של רז רכים ומלטפים, אך לחלוטין לא מתחנפים ולא ניו-אייג'יים. בולט במיוחד כאן הוא הקטע “My Dove” (לפואמות המקוריות אין שמות, רק מספרים) שמבוסס על דרון בן לא פחות מעשר דקות, ומעריצי סיד בארט בוודאי יזההו את הטקסט המופיע בשיר הפותח, “Lean out”, טקסט בו השתמש בארט בשירו “Golden Hair” (שבעצמו, בצורה משונה, נשמע קצת קצת סיטארי בדרכו).